<h1>האורה לרש"י סימן פ'</h1>
<h2>דף ב.</h2>
אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר, מפני שאור הנר יפה לבדיקה.
<h2>דף ד.</h2>
[המשכיר בית לחבירו אם עד שלא מסר לו מפתח חל י"ד על המשכיר לבדוק ואם משמסר לו מפתח חל י"ד על השוכר לבדוק]. המשכיר בית לחבירו בארבעה עשר חזקתו בדוק.
<h2>דף ו.</h2>
ואמר רבא העושה את ביתו אוצר, ואין דעתו לפנותו קמי פיסחא שלשים יום, אין זקוק לבער, דלא מיחייב במילי דפיסחא, ואי משכח חמץ ואכיל ליכא חששא דהא אין דעתו לפנותו קמי פסחא, הלכך כי מטי זימניה מבטל בטולי, תוך שלשים יום זקוק לבער. ואף דאין דעתו לפנותו, משום דאיתחייב במילי דפסחא, ואי לא בדיק קאי באיסורא. ומאן דקא בעי למיזל בספינתא או באורחא רחיקא, ואיכא [בתי] דקיימיה בתחומיה דליכא [איניש אחרינא] דאית ליה רשותא למיעל להתם, אי מקמיה תלתין יומין קא אזיל [דאכתי לא מיחייב במילי דפסח לא צריך למיבדק והדר מיזל ואי בגו תלתין יומין אזיל דאיתחייב במילי דפסח] צריך (למיברך) [למיבדק] והדר מיזל ולא אמרנא אלא שאין דעתו לחזור, אבל דעתו לחזור אפילו קודם שלשים יום זקוק לבער דזימני דאתי בעידן דלא אספיק ליה לבעורי ואתי לידי איסורא, ואף על גב דמבטל ליה אי משכח דילמא אכיל ליה. חמצו של גוי בבית ישראל חייב לבערו, ואי נטירותא ברשות הגוי הוא, ואמר ליה ישראל הא ביתא קמך לא מיחייב לבעורי.
<h2>דף ו:</h2>
הבודק צריך שיבטל שמא ימצא גלוסקא יפיפיה ודעתיה עלויה, ואי לא מבטל לה קודם זמן האיסור לאו ברשותיה קיימא ולא מצי מבטיל ליה וקאי עליה באיסורא.
וכשתכלה הבדיקה צריך לבטל לאלתר ולימא כל חמירא דאיכא (בביתא) [ברשותי] הדין דלא חזיתיה ודלא בערתיה ליבטול ולהוי כעפרא דארעא, ואי למחר בשעה רביעית רוצה לבטלו הרשות בידו.
<h2>דף ז.</h2>
וכשהוא בודק מיבעי לברוכי ברישא על ביעור חמץ, ואם שח שיחות חולין קודם התעסקו בבדיקה חוזר ומברך, ואם מכי אתחיל לבדוק שח אינו צריך לחזור ולברך.
<h2>דף ח.</h2>
חצר אינה צריכה בדיקה.
חורי הבית העליונים, שאין ידו מגעת שם להשתמש בהם, וכן התחתונים, סמוך לקרקע שאין בני אדם משתמשין שם, אין צריכין בדיקה. בי מילחי ובי ציבי ובי קירי ובי תמרי צריכין בדיקה. חור שבין יהודי לחבירו, זה בודק עד מקום שידו מגעת, וזה בודק עד מקום שידו מגעת, והשאר מבטלו בלבו ודיו. חור שבין ישראל לארמאי אין צריך בדיקה, היכי דחייש הגוי לכשפים.
<h2>דף י:</h2>
והיכא דבדק וחזא עכבר דאתא לביתיה ובפומא פיתא דנהמא, אף על גב דעל [לההוא ביתא] ואשכח פירורין לא אמרינן מיכל אכלה, אלא צריך לחזור ולבדקה.
<h2>דף יא:</h2>
והלכה כרבי יהודה דאמר אוכלין כל ארבע, ומאכיל לבהמתו ומוכרו לנכרי כל חמש, ושורפו בתחילת שש.
<h2>דף יג.</h2>
ואי איקלע ארבעה עשר להיות בשבת מבערין את הכל לפני השבת, ומשיירין מזון שתי סעודות, והחסידים אופין למוצאי שבת לאחר ביטול חמץ, וכך יפה לו. והקדרות והקערות יניחם עד לאחר הפסח, ואי נתבשל בהו מאכל ויש בו קמח צריך שיתנם לגוי מפני שאין יכול להדיחם, ואחר כך יכבד את הבית וישליך לבהמה ולחיה ולעופות הפירורין או ישליכם לבור, ואחר כך יבטל בלבו. ולעניין אפיית מצה אי אפו לה קודם השבת אין בכך כלום, כי מה לנו אי אפה לה קודם הפסח, ובלבד שנזהר בלא זמנא באכילתה.
<h2>דף כא.</h2>
וכל שעה שמותר לאכול מאכיל ומוכרו לגוי, ומותר בהנאה, עבר זמנו אסור בהנאה, ולא יסיק בו תנור וכירים. כותח וכל מיני כותח אסור למכור שלשים יום קודם הפסח.
<h2>דף כח.</h2>
חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר אפילו באכילה, ושל ישראל אסור אפילו בהנאה.
<h2>דף ל.</h2>
אמר רבא חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור במשהוא, ושלא בזמנו בנותן טעם.
<h2>דף ל:</h2>
כל ישראל נהגו לרחוץ כלי תשמישן בשלשה עשר [בארבעה עשר] את שדרכו להטביל מטביל, ושדרכו להגעיל מגעיל, ונקוט האי כללא בידך דמאני דאעא ודפרזלא ושאר מיני מתכות ובורמי דגללי דאשתמיש בהו חמירא כולא שתא בכלי ראשון, צריך למיעבד בהו הגעלה בכלי ראשון. ודאשתמיש בהו בכלי שני כגון קערות כי שדי להו מים רותחין בכלי שני ומשהי לה (ו)עד דפלטן שפיר דמי, וקדרות של כל השנה כולה בפסח קיימא לן דלא ישברו אלא לישהינהו עד לאחר הפסח, ועביד בהו בין במינן ובין שלא במינן.
נכרי שהלוה את ישראל על חמצו ואמר לו אם לא באתי קודם הפסח [הרי הוא] מכור לך אחר הפסח מותר באכילה ואין צריך לומר בהנאה.
<h2>דף נ.</h2>
ואפילו במקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים, מחצות ולמעלה אסור.
<h2>דף צט:</h2>
וסמוך למנחה לא יאכל אדם עד שתחשך כדי שיאכל מצה בתאוה.
